למה אנחנו שולחים את הנורות שלנו ל”חדר העינויים”
בואו נהיה כנים: חדרי אמבטיה הם סיוט אמיתי עבור מכשירים אלקטרוניים. יש שם אדים רבים, לחות גבוהה מאוד, והטמפרטורות יכולות לעלות מאוד בתוך דקות בודדות. אם הנורה אינה מיוצרת כדי לעמוד בתנאים האלה, היא עלולה להישבר או להפסיק לעבוד תוך כמה שבועות. אנחנו לא רוצים לנחש האם הנורה תעמוד בתנאים האלה – אנחנו מעדיפים שהיא תישבר במעבדה שלנו, ולא בתקרה שלכם.
הבעיה עם האדים
העניין עם האדים הוא שהם מוצאים דרך להיכנס לכל סדק קטן במעטפת הנורה. כשהלחות פוגעת בחלקים החשמליים, יכולים להיות דליפות. במקרים קיצוניים, זה עלול לגרום לשריפות או לכשל מוחלט של הנורה. לכן אנחנו שולחים את כל הנורות לחדרי הלחות האלה. אנחנו מעלים את החום והלחות לרמות הגבוהות ביותר. זו בדיקת עמידות. אם יש חיבורים לא טובים או סדקים, הנורה תישבר מיד.
מה אנחנו בעצם מחפשים
אנחנו מחפשים בעיקר שני דברים: ראשית, החיבורים בין החוטים לגלאס. אם יש דליפה קטנה בחיבור הזה, חמצן יכול להיכנס פנימה. זה פוגע בתהליך התפקוד של הנורה, החוטים נוטרדים, והנורה נשברת. שנית, נושא הקורוזיה. אנחנו בודקים את החיבורים כדי לוודא שהם לא נקורזים. כשהחיבורים נקורזים, נוצרת התנגדות, והחום עולה. חום יתר בנקודת החיבור עלול לגרום להרס הנורה. זה לא נראה טוב.
החלק הקשה
זו בעיה של איזון. נורות אינפרא-אדום הופכות לחמות מאוד. החום הזה טוב לייבוש חדר האמבטיה, אך הוא גם גורם לחומרים להתרחב ולהתכווץ. ניתן לחשוב על זה כאילו הנורה “נושמת”. כשהיא מתקררת, היא יכולה למשוך את הלחות פנימה. עלינו לוודא שהחיבורים חזקים מספיק כדי למנוע דליפות, אך יש גם צורך במספיק מרווח כדי שהגלאס לא יישבר תחת הלחץ. בסופו של דבר, נורה “זולה” היא בעיה. אנחנו מוכנים להרוס כמה נורות במעבדה שלנו, אם זה ימנע מאלף נורות להישבר בעולם האמיתי.